מבעד לזגוגיות החלון, צלליות של אנשים חולפות, ממהרים להתגונן מזלעפות הגשם שמכה בחליפותיהם.
אדים מהבילים על הזכוכית, מזכירים לי סאונה ונותנים לי הרגשה של חמימות.
השעון שתלוי מעל הבר, מראה שתום מאחר כרגיל, או שזה סתם ההרגל שלי לדייקנות, שאני תמיד מקדימה.
אני מחפשת את עיני המלצרית שמחזיקה את המגש העמוס בבקבוק משקה, מלווה בכוס שמחציתה קרחונים וצלחות עמוסות בסלטים. היא רוכנת במקצועיות ומסירה את המשקל לפני היושבים בשולחן. אצבעות ידיה מתוחות מתחת למגש ותומכות, כל פעם בנקודות שונות, משוטטות לשינויים של הכובד שנוצר.
כשהסיתה ראשה לסובבים, צדה אותי בעיניה ורמזה לי בהנהון שתיכף תתפנה אלי.
פעם ניסיתי, בבית, למלא מגש בצלחות ולהוריד ממנו ונוכחתי לדעת, שזה רק נראה קל והאמת שויתרתי על הרעיון די מהר, כשדמיינתי לעצמי, אוספת את שברי הזכוכית המפוזרות במטבח.
המלצרית דקת הגזרה, עטופה בסינר לבן צמוד, פסעה בצעדים קטנים ומהירים לעברי. החיוך פשט על פניה הבהירות ועיניה הירוקות נצצו לאור המנורות שהשתרכו מטה מהתקרה. בידיה נשאה תפריט כרוך בעטיפת עור שחור מט. היא הגישה לי אותו וברכה אותי בבוקר טוב קצר ושאלה אם אני רוצה להזמין.
"אני מחכה לבעלי" עניתי, "אבל בינתיים, הייתי רוצה לשתות אמריקנו ארוך, עם חלב קר בצד", "ושיהיה חזק" הוספתי.
המקום היה הומה מאדם והרגשתי שמתחיל להיות לי חם. הסרתי את המעיל, תוך שאני מתנענעת מצד לצד על מושבי, מנסה לחלץ את ידי מהשרוולים. המעיל היה קצת רטוב ולכן השארתי אותו, כמו שהוא ורק נתתי לו ליפול מאחורי, על המשענת.
תוך כדי כך, תום נעמד לידי, גורר את הכסא לאחור ומתיישב. "מצטער על האיחור, הישיבה התארכה קצת" אמר, תוך התנצלות.
"הזמנתי כבר קפה, הוא כנראה יגיע עוד כמה דקות"..."מ'עניינים ככה?" שאלתי.
"לחוץ בעבודה, בקרוב יוצא מוצר חדש, אז עובדים עכשיו על תוכנית שיווקית".
זאת היתה שעת בוקר מאוחרת ושגרתית של יום שישי ובד"כ אנחנו מרשים לעצמנו לישון יותר מהרגיל, אבל הפעם תום הקיץ מוקדם מהרגיל, לישיבת עבודה חשובה.
תום הושיט לעברי יד, היא היתה קרה. עטפתי בכפות ידי את ידו ושפשפתי את ידו לחממו.
לאחר כמה דקות, המלצרית הגישה לי את הקפה והניחה לידו קנקן קטן עם חלב קר.
"שלום, תרצה להזמין משהו" שאלה עם חיוך קצר.
"אני רעב, רוצה לאכול?" שאל אותי.
"לא, תודה" השבתי.
תום התייעץ עם המלצרית ולאחר כדקה, היא הסתובבה לכיוון הדלפק להזמין עבורו את ארוחת הבוקר המאוחרת שלו.
"לא חם לך עם המעיל?" שאלתי.
"כן, אני כבר מוריד אותו" ותוך כדי דיבור, קם ממקומו, להסיר את המעיל.
תום, הוא גבר גבוה ונאה ואפשר להבחין בבירור שהוא מטפח את גופו וכשהסיר את מעילו, הוא משך, לא מעט מבטים לעברו.
תום מקפיד מאוד בלבוש. הבוקר, הוא לבש חולצה אופנתית בגוון בג' ומכנס חום שהחמיאו לו מאוד וכשהתיישב משך מכנסיו מברכיו למעלה, בתנועה שבשגרה, שגילו נעלי עור חומות איטלקיות. כשנשען בידיו על השולחן, נמשכה חולצתו למעלה וגילתה את שיער ידיו והוא מיהר למתוח שרווליו ולהסתירן. ראשו נע ימינה ושמאלה כבלש, לבדוק אם מישהו הבחין.
קלטתי אותו וזאת לא הפעם הראשונה, והבנתי שזה מפריע לו.
"תום", אמרתי, "אתה יודע שאני אוהבת אותך איך שאתה, נכון?"
"את יודעת שזה מפריע לי ואני חושב על הסרת שיער , אבל, אני לא רוצה להיות חלק לגמרי וחשבתי רק על דילול שיער".
ארוחת הבוקר שהגיעה, הפסיקה את שיחתנו. תום הזיז את המפתחות והמלחיות ופינה למלצרית את המקום בשולחן.
כשאכל, הבטתי שוב החוצה ושמחתי שמזג האוויר התבהר קצת. חשבתי על סוף שבוע נעים שנעבור ביחד.
 

" דניש קוסמטיקס -  להיות חלקים במיוחד "
 
כל הזכויות שמורות © דניש קוסמטיקס